איזה זיכרון עצוב יותר?

כשהייתי ילד שבוע הזיכרון הזה מאד העציב אותי, אבל יום השואה הרבה יותר מיום הזיכרון. מאד פחדתי שהנאצים יחזרו וייקחו אותי מהבית ותמונות הזוועה הבהילו אותי ממש. מצד שני יום הזיכרון לחללי צה"ל היה פחות מאיים, אמנם שתי אזעקות אבל בסך הכל כולם לובשים לבן ודי שקט ברחוב ואפילו נחמד, וגם בערב יש מסיבה כזאת ומלא רעש וכולם שמחים.

השנים עברו והגעתי לצבא. לא הייתי 'לוחם' או 'קרבי' אבל את השנים האלה בזבזתי יפה יפה במדים. אחר כך למדתי מה בדיוק המשימה העיקרית של צבא ההגנה והתחלתי לקרוא, לקרוא באמת. את זאב מעוז ואבנר יניב. התחלתי לקרוא את החוק הבינ"ל ואת דוחות האו"ם. התחלתי ללמוד לבד ולהקשיב.

מאז, יום הזיכרון לחללי צה"ל או איך שלא הסכימו לקרוא ליום הזה ואת מי להכליל בו נעשה לי הרבה יותר עצוב.

כי ביום השואה אולי לא לכל אחד יש שם כמו בערוץ 33 ביום הזיכרון, אבל ליום השואה לא נוספים כל שנה עוד ועוד שמות. כי ביום השואה אפשר להתווכח אם הם הלכו כצאן לטבח או אם מרד גטו ורשה הוא מיתוס שהועצם.

אבל כעת כבר לאף אחד אין ספק שחלק נכבד פחות או יותר מאלפי ההרוגים והחללים יכלו להימנע.

ובגלל זה יום הזיכרון הזה עצוב לי יותר.

Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

תגובות מהפייסבוק

comments

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *