יום הזיכרון שלי

אני מרגיש שאנחנו יותר מדי גאים במתים שלנו ‫ופחות מדי מתביישים עבור עצמנו ששלחנו אותם למות.

אני מרגיש שבמקום להלל אותם ביריות ומטחי כבוד צריך פשוט לבקש מהם סליחה בלחש.

אני חושב שהוא לא היה גיבור. אני חושב שאנחנו היינו קצת פחדנים.

אני לא רוצה להגיע ל-23,000 הרוגים ולא ל-23,000 זוכרים בפייסבוק.

אני לא רוצה לשמוע כמה חשוב שנהיה חזקים למען השלום אולי פעם ננסה להיות חלשים? או סתם להיות קשובים, רגועים, או כל פועל אחר?

אני לא התחייבתי לשום נופל לגור בירושלים או בישראל. אני גר פה בלי זה.

אני לא חושב שחלום הנופלים היה למות למען המדינה. אני גם בספק אם חלומם הגדול היה שתשכון פה מדינת ישראל כפי שהיא נראית היום. סביר להניח כי חלקם רצו להיות רופאים, מדענים, אמנים או פשוט לחיות.

אני לא חושב שטוב למות בעד ארצנו.

אני אוהב את המדינה הזו לא פחות מכם.

"האדם שאינו מבוגר ניכר ברצונו למות מוות אצילי למען איזו מטרה, ואילו האדם הבוגר ניכר ברצונו לחיות בצניעות למענה".  (וילהלם שטקל)

תגובות מהפייסבוק

comments

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *