מה למדתי מהבחירות האחרונות?

זה לא יהיה עוד פוסט של 'מה הבעיה של השמאל'. זה יהיה סתם רפלקציה פרטית על מה חוויתי בארבעת החודשים, במה נתקלתי ובמחשבות שעלו לי.

כשנודע דבר הבחירות לא התרגשתי. חשבתי כי אין אפשרות מעשית לשינוי. לא משנה איזה קוסם ישלוף המרכז הפוליטי מכובעו (פעם זה לפיד, פעם כחלון והפעם זה הסתבר כמפלגת פאוור ריינג'רס צבאית בדימוס) היה ברור כי כל עוד לא נעשתה עבודה אמיתית בשטח מצד השמאל היהודי בקרב הפריפריה והערבים ובמקביל הכרה בכך שאת\ה שמאל (חברי מפלגת העבודה אני מדבר אליכם ולנבחרים שלכם) אין לצד הזה במפה הפוליטית סיכוי.

בסוף 2018 פנה אלי חבר בשם ניר אבישי כהן ממרצ והציע לי לתפקד כמנהל הקמפיין שלו בפריימריז במרצ. שקלתי את זה מספר ימים ולאחר כשבוע התחלנו לעבוד ביחד. בעוד שאני עוסק או מתנדב בפוליטיקה ברמה הרחבה מעל לעשור, מעולם לא נטלתי חלק בשום דבר מפלגתי.

אמרתי לניר שאמנם אני מכיר את דיעותיו אבל בשביל שבאמת נוכל לעבוד ביחד ולעשות את הטוב ביותר אני צריך להכיר אותו הרבה יותר טוב. את דיעותיו, שאיפותיו, מאיפה הוא בא, מה עשה עד היום ומה הוא שואף לעשות בפוליטיקה ובכלל. ישבנו שעות ארוכות וגמענו הרבה קפה. וחוץ מלהכיר את ניר התחלתי להכיר את מפלגת מרצ – את המנגנון ואת האנשים שמרכיבים אותו, את הח"כים והיועצים שלהם, את הפעילים ואת התומכים, גם למרצ יש בייס (קטן, קטנטן).

המפלגה

לצערי גיליתי מנגנון מפלגתי לא מתפקד. הסניפים, מעיד גם עופר שטרית מנהל הקמפיין בראיון ל'הארץ', לא ממש קיימים "שטרית עצמו טוען שהקונספט של סניף מפלגתי בדמות נדל"ן, מזכיר סניף, פרוטוקול וכוסות תה הוא ארכאי וחסר ערך", נכתב. "למפלגה אין סניפים פיזיים ואם לא די בכך, הרי שגם אתר האינטרנט שלה בלתי מעודכן בעליל, ומי שנכנס אליו מגלה שזהבה גלאון עדיין יו"ר המפלגה. בעמוד האינטרנט "סניפי מרצ" מצוינים כשלושים סניפים פעילים ולצדם שמו של יו״ר הסניף ומספר הטלפון שלו. פנינו לכמה יושבי ראש וזכינו למענה חוזר בדמות "מה? אני מופיע כיו״ר הסניף באתר? אני כבר מזמן לא".

מפלגה קטנה ואידיאולוגית החפצת חיים חייבת סניפים שוקקים ופעילים. במיוחד מפלגה בה לכל פעיל ותומך יש דיעה מגובשת על כל נושא והוא ישמח להתווכח ולהוכיח את חברו השמאלני שדעתו נכונה. במפלגה מדברים רבות על מטה הפריפריה או על הפניה למגזר הערבי אבל בלי סניפים פעילים  זה פשוט לא יעבוד. אבי דבוש, פעיל ותיק שנבחר במקום ה-10 בפריימריז פועל בנושא, אולם לפחות לפי אתר המפלגה דווקא בעירו שדרות – אין סניף למפלגה כלל.  מדי פעם גם עוסקים במפלגה בפוליטיקת זהויות וכך הופתעתי לגלות שדבוש המזרחי תמך בבחירות לראשות המפלגה בזנדברג האשכנזיה.

את המפלגה מנהל מזכ"ל פוליטי. תומר רזניק שנבחר בבחירות בוועדה הכוללת קרוב ל-1,000 אנשים. רזניק הוא ממחנה 'האדומים' שבראשו עומד אילן גלאון והוא ניצח את ניר אבישי כהן שנחשב ממחנה זהבה גלאון. גם את מפלגת העבודה מנהל מזכ"ל, איש פוליטי. את הליכוד מנהל מנכ"ל, איש מקצוע. לדעתי מפלגה חייבת שאת המנגנון ינהל איש מקצוע – שלא מחויב לאיש או למחנה, אלא אך ורק לטובת המפלגה. פוליטיקאי זה אולי מקצוע, אבל ניהול זה בטוח מקצוע. בקרב המחנות השונים רבים מתלוננים על רזניק (בן 28), אך רבים מודים שגם המזכ"ל הקודם, ח"כ מוסי רז, אחד האנשים הכי מוערכים על כלל המחנות במפלגה, לא ניצח על המלאכה היטב.

אתר האינטרנט של המפלגה בעברית מעודכן וחי אולם לא ניתן בקלות לאתר אילו פורומים, וועדים, קבוצות או מסגרות קיימות ומתפקדות במפלגה, ואיך ניתן לפנות אליהן או מתי הן נפגשות. האתרים בערבית ואנגלית לא מעודכנים ובעוד שמאתרים אלו ניתן בקלות לעבור לאתר בעברית, מהאתר בעברית למצוא את הדרך לאתרים בשפות האחרות זה כבר הרבה יותר מורכב.

פרוטוקול ישבת הנהלת המפלגה שהתקיים במהלך הפריימריז לא התפרסם באתר ימים ארוכים ולמעשה לא היה ברור כלל מה תקציב הקמפיין וכיצד נבחר עופר שטרית לנהלו. שטרית, יש לציין, הוא איש מרצ ותיק שהיה יו"ר ועדת הבחירות עת תמר זנדברג ניצחה את אבי בוסקילה. ח"כ אילן גלאון ששאף להתמודד מול זנדברג הסיר את מועמדותו עקב בעיות בריאותיות ותמך גם הוא בזנדברג.

אחרון ולא חביב היה נושא פרשת נמרוד ברנע – איש גלאון וחבר הנהלת המפלגה שמספר נשים טענו כי הטריד אותם מינית. טיפול המפלגה בנושא היה עלוב. למעט פוסט באתר, המפלגה החרישה בנושא ולמעט התייחסות בודדת בתגובה בטוויטר, לא הצלחתי למצוא התייחסות ישירה ועניינית לנושא במהלך החודשים האחרונים.

הפריימריז

לא הופתעתי מכמה הפריימריז מורכבים ברמה הפוליטית. היה לי ברור שיש דילים מאחורי הקלעים ושיש העמדות פנים. גיליתי מפלגה שבה יש מועמדים שבאמת ובתמים עובדים למען הציבור לצד מועמדים שיותר חשוב להם להתקדם בקריירה, עובדי מפלגה מסורים לצד עובדים פוליטיים שדואגים בעיקר לקדם את האינטרס של עצמם ושל המחנה שלהם, גיליתי מוסדות מפלגה וסניפים לא מתפקדים, ולא מעט תומכים ופעילי שטח איכפתיים ומודאגים.

יום הבחירות התנהל למופת ורבים מהמתפקדים ניצלו את זכותם להצביע, אבל כולם, כולל כולם, ידעו את התוצאות מראש. מחנה גלאון (האדומים) ניצח בקלות. הרשימה שנבחרה עמדה יפה בפוליטיקת הזהויות: אשה, נכה מהפריפריה (אשדוד), אשה, גבר ערבי, גבר דרוזי, אישה אתיופית, אבל המזרחים ואנשי המאבק בכיבוש נדחקו לאחור. אגב, הפריימריז נכון לכתיבת שורות אלו היה חד פעמי, בפעם הבאה חוזרים לוועידה.

ניר ואנוכי התמקדנו במירוץ בשלוש עמדות מרכזיות: סיום הכיבוש, שותפות יהודית ערבית ופריפריה. כשניר סיפר במפגשים עם הבוחרים על עדותו לשוברים שתיקה הוא זכה למחיאות כפיים מהקהל. כשהוא חזר ואמר על חזונו לגבי מפלגה יהודית ערבית שתדבר באמת בשתי השפות, לחלק מהנוכחים על הבמה היה קצת פחות נוח. הקהל היה מרוצה. סיימנו במקום ה-15.

הקמפיין

כשזנדברג הודיעה על התמודדותה לראשות המפלגה היא דיברה על 10 מנדטים  ועל כך שיש צורך בהנהגה חדשה על מנת שהמפלגה לא תנהל קמפיין געוואלד ותפסיק להילחם על חייה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

אינסוף פוסטים בפייסבוק שהמילה געוואלד היא אנדרסטיימנט על מנת לתארם, 2 סמסים בשעות אחר הצהריים שקוראים הצילו ומנדט אחד פחות מבכנסת הנוכחית. אין ספק שזנדברג נכשלה, אולם התוצאה הסופית לא תמיד מספרת את כל הסיפור.

זנדברג הצהירה כי מפלגה בראשותה תהיה מוכנה לשבת עם ליברמן. זהבה גלאון תקפה אותה על כך וליברמן עצמו אמר, זמן קצר לאחר מכן, כי זנדברג מייצגת את הפלסטינים וכי מקומה של מרצ הוא ברמאללה. אם מרצ היתה אכן משיגה 10 מנדטים אולי היא הייתה יותר רלוונטית בימים אלו להרכבת ממשלה (עם או בלי ליברמן). זנדברג 'הלבינה' את ליברמן שקרא להחרים את ערביי ישראל, שאמר כי מנהיגי 'המפלגות הערביות' אחמד טיבי ומוחמד ברכה מסוכנים יותר ממשעל ונסראללה ושקרא לארגוני השמאל סייעני טרור. שר הביטחון לשעבר מצידו המשיך להצהיר כי לא ישב עם זנדברג בממשלה גם שבוע לפני הבחירות הכלליות  ולבסוף רשימתו השיגה מנדט אחד מעל מרצ. המצביעים הערבים שלא הצביעו בהמוניהם, סלחו בחלקם למפלגה על האמירות של המובילה. לא בטוח שבפעם הבאה מס שפתיים ודיבורים עקרים על שותפות יספיקו.

זמן קצר לאחר שזכתה בראשות המפלגה, נודע כי זנדברג נעזרה בשירותיו של הקמפיינר משה קלוגהפט, שעמד בראש הקמפיין נגד הקרן החדשה לישראל שבמהלכו גם הוצמדה קרן למצחה של נעמי חזן. חזן היתה נשיאת הקרן החדשה לישראל אז, וחברת כנסת של מרצ בעבר. קלוגהפט, חשוב להזכיר, עמד גם בראש קמפיין 'השתולים' של 'אם תרצו', הוא מהווה דגל אדום למצביעי השמאל. בתחילה זנדברג הכחישה את הקשר עם קלוגהפט ולאחר זמן קצר הודתה והתנצלה. לאחר מכן גם נקנסה על חוסר דיווח במועד על ההתקשרות ביניהם למבקר המדינה.

הקמפיין של קלוגהפט נגד ח"כ ממרצ לשעבר לא מנע מזנדברג להיעזר בשירותיו. (טוויטר של ניצן הורוביץ, ח"כ ממרצ לשעבר).

לאחר ששככו רוחות הפריימריז החל הקמפיין של מרצ והו כמה עלוב הוא היה. רובו ככולו של הקמפיין התמקד במנהיגת המפלגה כשתמונתה מתנוססת ומבטה מופנה לאופק עם הססמה הדלה: "אין מהפך בלי מרצ". המועמדים המאוכזבים של הפריימריז עמלו קשות על מנת לקדם את הרשימה, ויריב אופנהיימר, איש מפלגת העבודה שעבר רק לאחרונה למרצ ונבחר למקום ה-13 אף זכה (יחד עם אחרים) לתשבוחות על מאמציו מאורי זכי, בן זוגה של זנדברג ובעל תפקיד במפלגה. לפי זכי, אופנהיימר הוא הוגה הסלוגן. מעניין אם בעוד מפלגה מועמד במקום לא ריאלי חיבר את הסלוגן.

"אני לא חושבת שיכלנו לבקש רשימה יותר טובה", אמרה זנדברג לאחר הכרזת התוצאות לווינט. "רשימה מכוונת ואיכותית של פייטרים. כל המאבקים, גם ותיקים, גם חדשים, נשים, גברים, רשימה יהודית-ערבית מאוד מגוונת ומרשימה". הרשימה המרשימה הזו הועלמה כמעט לחלוטין בקמפיין. פה ושם נראו בצפון כרזות של המנהיגה עם עלי סלאללחה שהוצב במקום החמישי. אומת הטוויטר שלא ניתן לחשוד בה בימניות, התלוננה רבות על האין קמפיין של המפלגה.

אם בימין מצביעים ביבי ולאו דווקא לליכוד, עד לרגע האחרון אנשים שהצביעו לגנץ לא ידעו כלל את שם מפלגתו, וככה גם ליברמן או דרעי הם מותג גדול יותר כיום מהמפלגה, במרצ זה מעולם לא היה ככה. גם כששולמית אלוני ויוסי שריד הובילו אנשים הצביעו מרצ, בטח לאחר מכן אף לא אחד הצביע זהבה, ביילין או ג'ומס. ככה גם אף לא אחד הצביע זנדברג. במרצ חובה להבליט את הנבחרת, את הקבוצה האיכותית, המגוונת והפעילה. מרצ דיברה על מהפך מדומיין שלא היה קורה גם אם היתה זוכה בעוד 2 או 3 מנדטים, היא לא דיברה אל מצביעיה, היא לא דיברה על הנושאים, היא דיברה פוליטיקה של מירוץ סוסים. זנדברג רצה ורצתה לבד, וכשלה. אגב, זה לא אומר שהיא התעצלה או לא עבדה במרץ. זנדברג התרוצצה בהפגנות וסיורים גם כשהיתה חברת מועצה בתל אביב, גם כחברת כנסת וגם כעת, כמספר 1 במפלגה.

העתיד

בדרך כלל במרצ לא מפחדים להודות שהם שמאל. שמאל אמיתי, ערכי, שורשי, מגובש. לאנשי מרצ אין בעיה להגיד את המילה כיבוש, אבל חלקם לא מספיק מתאמצים להגן על ארגוני השמאל ובעיקר על שוברים שתיקה ובצלם. לאנשי מרצ אין בעיה להגיד שיוויון לאוכלוסית הלהט"ב ובעצם לכולם אבל לא נראה שהם באמת מתכוונים: לא לפריפריה שלא מצביעה להם, לא לחרדים שלא מצביעים להם ולא לערבים שכן מצביעים להם.

מרצ צריכה לסחוף אחריה את העבודה (כיום זה אפשרי, הן די באותו גודל) ולשלב ידיים עם חד"ש-תע"ל ורע"מ-בל"ד. להילחם עבור זכויות האזרח של כולם ועל השיוויון כערך. על תכנית לימודים שתכלול את השפה הערבית כחלק משיעורי החובה עוד ביסודי ולא לפחד גם לעורר דיונים נוקבים: על יחסי הון-שלטון, על שליטת הטייקונים, על יחסי דת ומדינה, על גזענות, על השסע העדתי שעדיין קיים ועל אדנות היהודים במרחב בין הירדן לים.

בניגוד לדברי שטרית, במדינה כל כך קטנה הן בממד הפיזי והן בסך המצביעים, אין תחליף לעבודת שטח כמעט סזיפית, מדיה חברתית זה נחמד אבל לרוב זה משכנע את המשוכנעים אם בשל אפקט תיבת תהודה ובועת הפילטר ואם בשל תכונות אחרות כמו תשומת לב קצרה במיוחד, מסרים סותרים וחוסר המשכיות ודיונים עמוקים.

מרצ, והשמאל הישראלי בכלל, צריכים לשלב ידיים עם החברה הערבית, לחזר, להסביר ולשכנע את המזרחים ותושבי הפריפריה מדוע הצבעה לשמאל תשרת את האינטרסים שלהם (אבי דבוש כתב על כך יפה בהארץ), ולא לשאוף למהפך אינסטנט – כמעט רבע מיליון קולות ימנים נזרקו לפח בשל אחוז החסימה. הרי גם בפעם הבאה יבוא איזה קוסם מהמרכז (מועמד מוביל הוא אלוף במיל' יאיר גולן) שינסה לעגל פינות ולכבוש את השלטון – גם בפעם הבאה זה ייכשל.

תגובות מהפייסבוק

comments

תגובה אחת

  1. הרב דובי אביגור

    תודה רבה. מעורר מחשבה

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *