מחסום בין הגדה לישראל: בין שירות נפלא לניצול והמתנה מייגעת

באופן פלאי, אחרי שרוב מוחלט של הזמן, לא עוסקת התקשורת בסיקור הכיבוש ובטח לא של השפעת הכיבוש על הפלסטינים, עסקו השבוע שני מוסדות תקשורת בנושא. אתר החדשות הצעיר 'זמן ישראל' וחברת החדשות עתירת הרייטינג של קשת סיקרו את המעברים והמחסומים המחודשים בין שטחי הרשות לבין שטח ישראל.

ניתן להניח או לקוות כי האמצעים העומדים לזכות האתר החדש (צלמים, עורכים, כתבים מנוסים בתחום, ארכיון) עדיין בבנייה אך בכל זאת ניתן היה באמצעים הקיימים להכין כתבה מקיפה יותר, מתיימרת פחות ומסבירה טוב יותר את המצב לקורא הישראלי הממוצע. בכל זאת ניתן היה להתרשם גם מעיתונות סקרנית חוקרת וביקורתית של הכתבת יעל ערבה, המחפשת את העוול ושואפת לתיקון עולם – קודם כל על ידי חשיפת הדיכוי.

בשני בערב שודרה כתבתו של אוהד חמו, כתב עתיר זכויות ובקיא בנבכי הגדה, אולם הפעם הציג חמו כתבת תדמית עצלה, רוויה בסופרלטיבים עצמיים של מושאי הכתבה וגם הוא עצמו לא חסך מחמאות מהמעבר החדש. את הזווית הביקורתית הוא ניסה להציג בדמות אמירות הפלסטינים העוברים במחסום על מדינה אחת, מדובר היה בלא יותר מכסות פסאודו ביקורתית עייפה, קלישאתית וחבוטה ובעיקר עבודה עיתונאית בינונית.

רקע ופתיחה

חמו וגם יונית לוי מציגים את הכתבה כמעין פולו אפ לכתבות שאכן נעשו בעבר במהדורה על המחסומים. חמו גם מזכיר כי כוחות הביטחון דווקא בעד לשפר את "השירות" במעברים. חמו פותח בביקור במחסום '300' בין בית לחם לירושלים, המוכר גם כמעבר רחל או פשוט מחסום בית לחם. הוא מזכיר את התנאים העלובים במקום אותו סיקר לאחרונה וכעת הוא מגלה פלסטינים "נינוחים", בזכות המעבר המחודש הם יכולים לקום שעה או שעתיים יותר מאוחר – ב-4 בבוקר. "לא צריך הרבה כדי לגרום לחוש בגן עדן", מקריין חמו על רקע פלסטינים העוברים במחסום או מכינים קפה של בוקר, "פשוט תנאים אנושים, ואת זה אנחנו פוגשים כאן", וכעת הוא מראה כיצד נראה אותו מחסום לפני חצי שנה – צפוף ודחוק. עכשיו זה גן עדן. "עכשיו זה ממש מעבר של חמישה כוכבים", מתפעם חמו, "בשניות אלפי בני אדם עוברים….מספרים שהזמן הממוצע למעבר הוא שלוש-ארבע דקות, לא יותר". חמו ממשיך ומראה את הבדיקות המודרניות וממשיך לפרגן למעבר המרשים "מזכיר כמעט טרמינל בין לאומי, למעט המדים".

לאחר 6 דקות עובר חמו למחסום קלנדיה, (בין רמאללה לירושלים) גם שם ניכר השיפוץ וגם כאן חמו לא חוסך את מחמאותיו מהישראלים שאחראים לכך. "מה שהיה ידוע כמחסום ידוע לשמצה בתנאים הקשים שלו, הופך כמעט לטרמינל", ושוב הוא מראה תיעוד קודם של המקום מלפני שלוש שנים – צפיפות והמולה. הפלסטינים גם כאן מחויכים עכשיו, לפני חצי שנה הם לא היו. המעברים שבהם הושקעו לפי ישראל 300 מיליון ש"ח הם כל מה שהיה צריך.

 

כתבתה של ערבה מלווה מתחילתה את הפועל הפושט, היחיד, הבודד. היא פוגשת את "מוחמד" (שם בדוי) ומספרת כי הוא גר בכפר פלסטיני מעבר לחומה בנפת קלקיליה וכי הוא עובר מדי לעבוד בישראל דרך מחסום אייל. באתר לא מוצג היכן נמצאת קלקיליה, איפה זה מחסום אייל ואיך נראית חומת ההפרדה סביב קלקיליה (מקיפה את כולה למעט ממזרח ומפקיעה שטח רב מצפון ודרום).

בין קלקיליה לכפר סבא – מחסום אייל

ערבה מתארת במה עובד מוחמד וכיצד השיג את תעודת המעבר הנכספת. הוא עובר במחסום יחד עם "עוד כ-15 אלף פועלים פלסטינים. כדי להיכנס לגבולות ישראל, ולהספיק להגיע למחסום בשעה ארבע לפנות בוקר, מוחמד מתעורר מדי לילה בשעה 3:30". ערבה בניגוד לחמו מתעניינת באמת במרואיין שלה. היא מתארת את שגרת יומו ואת חייו עם משפחתו וטורחת להכיר אותו. היא רואה בנאדם מולה, לא מחסום. בעוד אצל חמו המעבר לישראל מהיר וזריז אצל ערבה הפלסטינים "מתייבשים שעות במחסומים".

ערבה, שוב בניגוד מוחלט לחמו, פחות מתרשמת מהמעבר החדש ויותר מתעניינת בתנאים להם זוכה פועל פלסטיני שעובד בישראל. היא ממחישה כיצד מוחמד מנוצל, מקבל פחות משכר המינימום לשעה וכמובן לא זוכה להטבות סוציאליות שהחוק מחייב. "הוא מציג את תלוש המשכורת שלו, ומצביע על העמודות בתלוש שבהן מופיעים תשלומים עבור 'ביגוד', 'הבראה' ו'נסיעות'. 'לא משלמים לי על נסיעות, לא משלמים לי על חופשות והבראה וגם לא על ימי חג", הוא מסביר ומוסיף: "אף אחד לא מאמין שאני לא מקבל את כל הסכום שמופיע כאן. "הכל מזויף בתלושי השכר שאנחנו מקבלים, וכל העובדים הפלסטינים סובלים מזה", הוא אומר. גם כאן צילום של התלוש היה עושה חסד עם הכתבה, כמובן בטשטוש הפרטים המזהים.

ערבה ממשיכה בתיאור חשיבות היתר המעבר לעבודה בישראל (שכן עדיין השכר גבוה יותר מאשר בגדה) ואת הביורוקרטיה שמקשה מאוד על הפלסטיני. עוד היא מתארת את השוק השחור והעברייני שהתפתח מסביב לתעשיית ההיתרים וזיופיה ונוגעת אף באפשרויות הסחיטה וגיוס המשת"פים של השב"כ שמציעה מערכת ההיתרים. ערבה מסבירה כמה מחסומים קיימים בין הגדה לישראל, שעות הלחץ בהם ומי מתפעלם. בניגוד לחמו שאצלו הפועלים הם רק תפאורה אצל ערבה הפלסטינים הם באמת הסיפור וכך יאה. רבה מתעכבת מעט גם במחסום בית לחם, אותו מחסום שחמו הפליא להפליג בשבחיו, אך פה היא נתקלת בפועל פלסטיני בן 55 מתוסכל שמטורטר על ידי הבודקים. אצל חמו זה לא היה קורה.

אין בשורות ויזואליות בכתבה בזמן ישראל. הכתבה מציגה לרוב תמונות ארכיון, כך מוצגת תמונת ארכיון ממחסום בית לחם הישן וכן תמונה מהמחסום המחודש. עוד מופיעה תמונה של ארוחת הבוקר של מוחמד.

מסגור, הפנייה והגשה

בחדשות קשת נראה כי הפלסטינים מרוצים מהמצב הנפלא וכעת הוא רק משתפר בזכות ישראל.

באתר מופיעה הכותרת: "מהפכה במחסום: כך נעלמה הצפיפות" ובכותרת המשנה כבר משתבחים במחסומים ממש: " בימים האחרונים נגלתה לעיני המצלמות תמונה אחרת. תורים קצרים, מערכות מתקדמות ואולי קצת תקווה". כיתובי התמונה ממשיכים בהשתפכות: "כמו בנתב"ג, "משנה את איכות החיים". דובר צה"ל יכול לסמוך על חברת החדשות, נציגים טובים ממנה בתקשורת הוא יתקשה למצוא.

 

בזמן ישראל ההפנייה ברשתות החברתיות לא יח"צנית כלל אלא מזמינה את הקורא לדעת מעט יותר על חיי הפועלים הפלסטינים. לא ברור מדוע התיעוד הוא "נוסף" שכן לא נראה שיש באתר החדש עיסוק קודם בנושא. בתמונת ההפנייה רואים תווי פנים ברורות של פועלים ולא המון חסר שם כמו בחברת החדשות.

בעוד בהפנייה מבטיחים לקורא הצצה בלבד אל שגרת החיים של הפועלים הפלסטינים, הכותרת באתר כבר מתיימרת יותר ובומבסטית מדי: "החיים האמיתיים של הפלסטינים המועסקים בישראל". על כותרת הגג "עבודה ערבית" היה ראוי לוותר. משחק מילים שאבד עליו הכלח מאז החל משטר ההיתרים וגם משמעותו היא הרי עבודה זולה וגרועה.

שאלות שלא נשאלו

חמו מציג את 120 אלף העובדים הפלסטינים (85 אלף בערך בישראל גופא, השאר בהתנחלויות בגדה) כ"שגרירים שחוזרים הביתה בערב לחברון ובית לחם…ורבים מהם מאמינים שצריכים לחיות ביחד, מדינה אחת בין הירדן לים".

חמו לא שואל האם דעתם היתה שונה כשנחתם הסכם אוסלו, כשמת ערפאת, כשהתחילה או נגמרה האינתיפאדה השנייה או מה דעתם על מדיניותו של אבו מאזן. בהמשך הכתבה חמו יימנע מלשאול שאלות גם בכיר אש"ף באזור בית לחם כשישוחח איתו על המצב הכלכלי הקשה ברשות.

חמו לא טורם לשאול או להתעניין בשכר אותו מקבלים הפועלים בישראל, בימי הסגר הארוכים מדי חג, בתנאים הסוציאליים להם הם זוכים או שלא, כיצד ניתן להשיג את האישור המיוחל לעבוד בישראל ומדוע יש כאלה הזוכים לעבוד רק בהתנחלויות, האם ואיך עלול הפועל לאבדו. הוא לא באמת מתעניין באנשים, הוא מתעניין במחסום כמחסום.

כמו חמו גם ערבה לא מביאה רקע למצב ולמשטר ההיתרים. רק מי שמספיק וותיק או בקיא יודע כי פעם, לפני תהליך אוסלו ושנות דור היה פה אחרת. ערבה (שוב בדומה לחמו) מפספסת שאלה קריטית 'מדוע יש פועלים פלסטינים המורשים לעבוד בהתנחלויות אך לא בישראל גופא'? שכן היא מציינת ש"רווקים פלסטינים מורשים לעבוד רק בהתנחלויות". האם יכול להיות שאדם, תושב קלקיליה, אינו מסוכן אם הוא עובד 2 קילומטרים מזרחה מעירו בהתנחלות צופין, אך הופך לפתע למסוכן אם הוא עובד 2 קילומטרים צפונה מביתו, בצור יגאל שמעבר לקו הירוק? האם דמם של המתנחלים אדום פחות מאשר אזרחי ישראל המתגוררים מערבית לקו הירוק או שסיבת קיום משטר ההיתרים אינה ביטחונית באמת וישנו הסבר אחר כפי שמציעה למשל יעל ברדה.

מכאן ניתן היה לצאת גם לשאלות 'גדולות' יותר, שבהם עוסק חמו ופחות ערבה. האם תוואי חומת ההפרדה בכלל ובאזור מעבר אייל, צופין וקלקיליה בפרט הוא תוצר של הפרדה ביטחונית או של רצון בסיפוח כמה שיותר שטח עם כמה שפחות תושבים פלסטינים. חוות דעת בית הדין הבינ"ל מ-2004 על אי חוקיות החומה לא מוזכרת כלל בשתי הכתבות.

 

 

 

 

 

 

 

מתוך אתר 'בצלם'

קלקיליה ותוואי חומת ההפרדה באדום – תוצר של הפרדה ביטחונית או רצון בסיפוח כמה שיותר שטח עם כמה שפחות תושבים פלסטינים?

 

חיבור למתרחש כיום – תכנית טראמפ, מפגש כלכלי בבחריין?

לאחר כתשע דקות עובר חמו בלי הסבר לנושא אחר ומראה כיצד לומדים הפלסטינים על החברה הישראלית ומדוע הם עושים זאת. הוא מראיין שדר רדיו שטוען כי ישראל לא מבינה את המצב ואת הפלסטינים, ולהיפך. הוא מאזכר בזריזות את המשבר הכלכלי הפוקד את הרשות הפלסטינית ואת "קיזוז הכספים". הוא טוען שהרשות פשוט מסרבת לקחת 600 מיליון ש"ח אך לא מסביר מדוע הרשות עושה זאת.

עוד פוגש חמו במחנה הפליטים דהיישה את מוחמד ג'עפרי – יו"ר אש"פ בבית לחם. "מפקד התנזים בבית לחם לשעבר…התחיל כאסיר באינתיפאדה הראשונה, המשיך כתומך נלהב בפיוס ובשלום, והיום פסימי מתמיד, הוא כמעט נביא זעם", מציגו הכתב. ראיון משמים וחסר משמעות ושוב חוזר חמו למשבר הכלכלי ברשות ולקיזווז הכספים. הקשר בין זה לבין שיפור המצב במחסומים, תכנית טראמפ, מפגש הכלכלי בבחריין? לא קיים, לפחות בכתבה.

כפי שלא שאל דבר משמעותי את האזרח הפשוט במחסום, חמו לא שואל ולא מאתגר את הבכיר. סיום הכתבה, כראוי לכל אורכה, קלישאתי, נטול מחשבה ומשמים. חמו אומר כי הגיע למחסום אופטימי וזו התפוגגה ככל שנכנס פנימה לגדה, מנסה להמחיש שעבר תהליך תוך כדי הכנת הכתבה – משכנע זה לא היה.

בניגוד לחמו, ערבה נשארת לכל אורך הכתבה בהסתכלות על רמת הפרט, בחינת המצב בשטח ולא מתעניינת בדיעות הפוליטיות של הפועלים או בדברי בכירים במנגנון הצבאי הישראלי או הפוליטי הפלסטיני. אמנם בשל אופי הסיקור ניתן לומר כי יש גם פחות מקום לחבר את מושא הכתבה לאירועים האקטואליים אך ייתכן כי אזכור השליטה הישראלית המלאה בייצוא הפלסטיני, בתעשייה ובייצור שמעבר לחומה, משפיעים גם כן על הפועל במחסום וכך להבין טוב יותר את המצב הכלכלי הקשה בגדה, את התלות המוחלטת בישראל וגם את הסירוב הפלסטיני להשתתף באותו מפגש כלכלי בבחריין.

תגובות מהפייסבוק

comments

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *