שבת אחת בחולות

כמה ישראליות בצפון גינת לוינסקי הן לא מראה שכיח בשנים האחרונות, ובטח לא בשבת בבוקר. לאט לאט המגוון הדמוגרפי מתאזן ונוספים עוד גברים. ישראלים וגם כמה מבקשי מקלט. בדף ההוראות לביקור אמרו להביא כובעים ושמשיות או קצת אוכל לרווחת מבקשי המקלט. לא היה לי שום דבר כזה בבית אז קניתי המון פירות יבשים, זה לפחות יחזיק בחום המדברי. אחת הביאה גיטרות לנגן משהו וזוג מקועקע שלא מצטרף לנסיעה תרם מלא בגדים. כמה מהמתנדבים לסיור ותיקים וכמה חדשים, כמוני. עדיין יש רוב נשי מובהק וגם אחוז האנגלו-סקסים באוטובוס רב מחלקם היחסי באוכלוסיה. את הסיור החודשי מובילים מתנדבים מפרויקט חולות.

אליוט גלסנברג, אחד הפעילים הותיקים, מסביר קצת על הדרך, על מה צפוי לקרות היום ועל מתקן חולות, מסתבר שאסור לשוהים להכניס אוכל מבחוץ למתקן ולכן ניתן רק לאכול מה שהבאנו בחוץ. לאחריו מדבר מג'די מאריתריאה. הוא לבוש היטב וחובש משקפי שמש. הגיע לישראל די מזמן וכבר הספיק לשהות בחולות 18 חודשים עד ששוחרר. הוא גר בהרצליה ומצליח להתפרנס. הוא מדבר עברית במבטא כבד ומסביר על הקשיים בשהייה במתקן. על האוכל העלוב והלא מספק, על איכות המים הירודה ועל הטיפול הרפואי הלקוי לו זוכה מי שזקוק לכזה. הוא עדיין מקווה לחזור למולדת בה יוכל לחיות בחופש וביטחון ואומר שזו תקווה משותפת לכל הפליטים.

בחולות יש מקום ל-3.3 אלף אנשים, מה שלא מפריע למדינה לזמן לשם עוד ועוד אנשים על אף התפוסה המלאה. לעיתים כשאין מקום ומגיע מישהו חדש, אחר משתחרר פשוט לפני תום 12 החודשים שהוקצבו לו במקום. בסיום התקופה הוא משוחרר אך נאסר עליו לגור בת"א או באילת שם גרים רוב מבקשי המקלט

בישראל יש כ-45 אלף מבקשי מקלט כרגע כשל-10 אלף מתוכם לא הוארכה ויזת השהייה (אותה יש לחדש מדי חודשיים – שלושה) אך מנגד לא ניתן להם כל פתרון אחר. הרוב המוחלט בישראל מוצאם מאריתריאה ורק כ-8 אלף בערך מסודן, לאחר שסודנים רבים עזבו. זה הזמן להזכיר שישראל היא מהמדינות היחידות בעולם שמקיימות קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם השלטון הדיקטטורי באריתריאה.

גלסנסברג מסביר על מדיניות ההחזרה 'מרצון' ומה באמת קורה למי שמוחזר לאותן מדינות שלישיות (אוגנדה ורואנדה). במקרה הטוב הם חוזרים למסלול הפליטות ומנסים את מזלם. בעוד שאחדים מצליחים להגיע לארופה דרך סודן ולוב, אחרים נהרגים בדרכים איומות. גלסנברג מפרט את הוצאות המדינה על בניית המתקן ותחזוקתו וטוען כי בכסף הזה ניתן היה לטפל באוכלוסיית מבקשי המקלט וכן לשקם את שכונות דרום ת"א.

בצומת הנגב, לא רחוק מחולות, עוצרת ניידת משטרה את האוטובוס. כבר בדרך מקבלים המתנדבים הותיקים סרטונים על הפגנות והתפרעויות במקום. מסתבר כי ישנה בישראל גם קהילה קטנה של נציגי המשטר האריתריאי ותומכיו. למי שמעמיק בסיפור יתגלו פרטים גם על מסחר בנשק בין המדינות ועוד. השוטרים מסבירים באדיבות קשוחה כי לא ניתן להמשיך למתקן ומפנים אותנו להמתין בתחנת הדלק הסמוכה. סיגל אביבי, אחת הפעילות הותיקות, מתקשרת למפקד המשטרה באיזור וזה אומר לה שישחרר את האוטובוס בקרוב, לאחר שירגעו הרוחות במקום וכי נמתין זמן מה. הותיקים אומרים שבמקרים דומים בעבר הם לא עוכבו, אולם אכן לאחר חצי שעה אביבי מדברת שוב עם הקצין וזה מאשר לאוטובוס להמשיך.

בצהרי היום

חלק מהאסירים מחייכם למראה האוטובוס ואף מכירים את המשוחררים מהמתקן שבאו עימנו. חיבוקים ונשיקות וכולנו מתיישבים באחת הסככות מחוץ למתקן. אדם, בן 31 מדרפור מדבר באנגלית לא רע ומקדים בדברי תודה לקבוצה על ביקורם. הוא ברח בנובמבר 2011 ונמצא בישראל 4 שנים, את השבעה וחצי חודשים האחרונים הוא 'מבלה' בחולות. אדם אומר כי לא היה לו רקע מוקדם על ישראל או ציפיות מהמקום כשתכנן את בריחתו מדרפור, הוא שילם למבריחים בסיני 300 דולר והצליח להגיע בשלום לגבולות ישראל, בניגוד לחלק משותפיו למסע. אדם מספר על השגרה במקום. הם לומדים בקבוצות, לאו דווקא נפרדות של סודנים ואריתראים, כשאת השיעורים מעבירים מורים השוהים במקום. הם לומדים בעיקר אנגלית כי אסור ללמד עברית במקום. האסירים מבינים כי המשמעות היא שלא רוצים שיקלטו בחברה הישראלית וכי מטרת המתקן היא בעיקר להמאיס עליהם את החיים בישראל ולכך שיסכימו לחזור. את המדיניות הזו ביטא בעבר שר הפנים, אלי ישי באופן גלוי.

בשש בבוקר ישנה ספירת ראשים ושוב בין שמונה לעשר בערב. בין לבין השוהים 'חופשיים'. מותר להם לעזוב את גדרות המתקן אך אסור להם לעבוד, למעט בתחומי המתקן עצמו. השכר אגב הוא 4.5 ש"ח לשעה. במתקן מחולקות שלוש ארוחות ביום (באיכות ירודה וכמות לא מספקת לפי השוהים) וכן קולרים באגפים המספקים מים לא ראויים לשתייה (לפי השוהים). עוד אומרים האסירים כי גם המים במקלחות צורבים את עורם וכי כל אחד מקבל 16 ש"ח ליום בהם הם משתמשים לרוב לקנות מזון, מים לשתייה ולעיתים סיגריות.

במתקן חולות ישנם גברים בלבד וכך גם רוב מבקשי המקלט בארץ, הסיבה הם אומרים היא כי מעט נשים מנסות לברוח בשל הדרך הקשה והחשש מחטיפה וכן כי מוצא הפליטים מארצות וחברות שמרניות ולא מקובל כי אישה תעזוב את משפחתה, אלו שכן בורחות עושות זאת לרוב עם בן זוגן. אנחנו יושבים במספר סככות מאולתרות בשטח חולי ומלוכלך מחוץ למתקן. במרחק הליכה נמצא בית הסוהר סהרונים, כלא קציעות ובסיס האימונים קציעות. מתקן חולות לפי הרשויות הוא לא כלא אך משום מה הוא מתופעל בידי השב"ס, אסור להכניס אליו אוכל מבחוץ ואם תכניס חפץ לא מורשה תקבל קנס מאותם 16 ש"ח יומיים.

מתקן חולות

אדם מספר על מלחמת האזרחים בסודן, כיצד הופצץ הכפר בו הוא גר והוא נשלח לגור בעיר אחרת עם משפחתו המורחבת. הוא מספר כי המצב המשיך להתדרדר ורצח העם נמשך וכיצד אנשים שהכיר עונו ונרצחו. אדם אומר שבעצמו היה פעיל בהתארגנויות סטודנטים עד שברח.

אחריו מדבר בולוס מאריתריאה. הוא מורה לגיאוגרפיה בהכשרתו ודובר אנגלית מעולה. בניגוד לאדם הוא אומר שידע כי ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור וכי היא חתומה על 'אמנת הפליטים' ושהיהודים יודעים מה זה פליטות, עוד אומר אדם כי ידע שישראל לא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם סודן כך שלא תחזיר אותו למדינה דרכה רוב הפליטים מגיעים.

אדם ובולוס

אדם ובולוס

בולוס מסביר על מלחמת השחרור האריתראית ועל המשטר הצבאי שמונהג על ידי אותו אדם שהוביל את מלחמת העצמאות שלהם. הוא מספר על השירות הצבאי הנכפה על האזרחים וכי בפועל מדובר על עבדות ללא הגבלת זמן והנשים משמשות כשפחות מין. אריתריאה מדורגת לצד צפון קוריאה כמדינה הכי פחות חופשיה בעולם ובה הזכויות הפוליטיות וחירויות האזרח במצב הגרוע ביותר האפשרי.  באריתריאה אסור להתקהל בקבוצות של 3 אנשים וכמובן חופש ביטוי לא קיים, לצד משטרה חשאית חזקה וענפה ומחסומי דרכים המגבילים את חופש התנועה.

בולוס מספר על שירותו הצבאי כיצד חזר ללמד גיאוגרפיה בתיכון ושם דרש 'יותר מדי' זכויות פוליטיות ונכלא לחודשיים. הוא מספר כי גם חברי ממשלה סוררים מוצאים את עצמם בכלא. ב-2009 לאחר שנעצר שוב, הוכה ושוחרר, החליט לברוח. הוא חצה את הגבול לסודן, וחמק מקליעים. שם שהה באחד ממחנות הפליטים הענקים ולאחר מכן המשיך לחרטום הבירה. הוא תיכנן להגיע ללוב ומשם לאיטליה אך גם שם היו מהומות פוליטיות ומלחמת אזרחים ולכן שינה את היעד לישראל. הוא שילם 2,500 דולר למבריחי הגבול ומכריז על עצמו כבר מזל לעומת אחרים שנדרשו לשלם גם כפול עשר או כאלה שאיבריהם נכרתו. הוא מספר כיצד חצה את הגבול מסיני, כשמאחוריו יורים חיילים מצרים וכי החיילים הישראלים נתנו לו מים וטיפלו בו. הוא הופנה לסהרונים שם נאסר לשלושה חודשים ולאחר מכן שוחרר עם כרטיס אוטובוס לת"א ותו לא.

בולוס מספר כיצד התנהל בת"א כזר מוחלט שלא מכיר איש ולא יודע דבר, מצא עבודה בעיר ועבד בה כשנה ולאחר מכן עבד 3.5 שנים כמנקה בריכה ברעננה. הוא למד עברית ועדיין היה צריך לחדש ויזה כל חודשיים. מה שלוקח יום ארוך לכל הפחות. בספטמבר 2015 כשהגיע לחדש את הויזה, נאמר לו שבעוד שבועיים עליו לארוז את חפציו ולהתייצב בחולות, מאז הוא כאן, סופר את הימים ולא מתכוון כמובן לחתום על חזרה 'מרצון'. הוא גם יודע שבאריתריאה מחכה לו גזר דין מוות כמתנגד משטר. "אני רוצה לראות את משפחתי ולהקים משפחה משלי, וכן אני רוצה לחיות במדינה שלי ולא להיות אזרח סוג ב'" הוא אומר ומוסיף "הממשלה הישראלית לא בודקת בקשות וכן כמו שיש ישראלים רעים יש אריתראים רעים הדיקטטור האריתראי לא יחיה לנצח". בולוס אומר שהם עוד יחזרו להקים חברה ומדינה טובה, ושהוא רוצה לחזור לאריתריאה ולספר לילדיו לעתיד לא על הכליאה בישראל, אלא דברים טובים על המדינה ולקיים איתה ועם הציבור בה יחסים טובים.

מתחת לשמיים של שומקום

לאחר השיחה הקבוצתית נשאר לנו עוד כמה שעות בשמש הקופחת של חולות עד לחזרה הביתה. אנחנו פותחים את ערימות האוכל שהבאנו ולהם אסור להכניס פנימה וכולם מתכבדים. הם גם מציעים מהמעט שיש להם. אחת המתנדבות מלמדת ציור וגיטרה ושניים אחרים מנסים לסדר עבודה למבקש מקלט אחר מהרצליה. הרבה מהם דוברים אנגלית או עברית ברמות שונות והם משתדלים לחייך ולשמור על מוראל גבוה ולחזק אחד את השני. הם מספרים כי בעבר הם הביאו גנרטור ושולחנות אוכל ובנו סככות מחוץ לגדר אולם אלא נלקחו ונהרסו. היו גם פליטים שפתחו מסעדה בתשלום סמלי מחוץ למתקן אולם הם נכלאו בסהרונים הסמוך שכן אסור להם לעבוד.

לומדים לנגן בגיטרה אחד הפליטים מצייר

המקום מלוכלך וערימות זבל מפוזרות בכל מקום לצד שני צפרדעי פינוי אשפה שעומדים חצי מלאים. הפליטים מתנהלים בעצלתיים ויודעים שאין מה למהר, כששואלים אותם כמה זמן הם פה או כמה נשאר הם מדייקים ברמת היום עד לשחרור. רבים מהם רוצים לדבר ולספר בעוד אחרים מעדיפים לעשן נרגילה ולא להתקרב. כמעט כולם פותחים קודם כל בדברי תודה והערכה למבקרים. כשמגיע הזמן ללכת וההסעה יוצאת, גם המבקרים וגם מבקשי המקלט מתלוננים כי תמיד זמן הביקור קצר מדי ולא מספיק, ומבטיחים זה לזה במרירות להתראות בפעם הבאה תוך כדי תקווה עמומה כי אולי עד אז הם ישוחררו והמתקן ייסגר.

מתקן חולות

 

Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

תגובות מהפייסבוק

comments

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *